מזרחי נ' פלאפון תקשורת בע"מ

פסק דין

1.לפני תביעה קטנה, על סך 10,000 ₪, שהגיש התובע, בגין הפרת התחייבות כספית של הנתבעת כלפיו.

2.התובע הוא בעל עסק בשם "אגריפס סנטר", הפועל בירושלים. לצורך תיפעולו השוטף של העסק קיבל שירותי תקשורת סלולארית מחברת "סלקום". על פי כתב התביעה, בחודש יוני 2008 פנתה אליו הנתבעת והציעה לו להפסיק את ההתקשרות שלו עם "סלקום", ותחת זאת – להתקשר עמה בהסכם למתן שירותי תקשורת. באותו זמן החזיק התובע ב-5 מכשירי טלפון סלולאריים של חברת "סלקום", כאשר בהסכם התחייבה הנתבעת לשלם לו סכום של 1,700 ₪ עבור ניתוקו מכל אחד מהמנויים לחברת "סלקום".

לטענת התובע, בהסתמך על התחייבותה של הנתבעת לשפות אותו בגין נזקיו, הודיע לחברת "סלקום" על רצונו לסיים באופן חד-צדדי את ההתקשרות עמה. בגין ניתוק ההתקשרות התחייב התובע בקנסות.

לטענת התובע, לאחר הניתוק משירותיה של חברת "סלקום", הפרה הנתבעת את התחיבותה כלפיו, וסירבה לשלם לו את התשלומים המובטחים בגין המעבר לשירותיה. כתוצאה מכך נשא בתשלום קנס גבוה לחברת "סלקום". לאחר מספר רב של נסיונות לקבל את התשלומים המגיעים לו מהנתבעת, הפסיק את התקשרותו עם הנתבעת. ואולם, לטענתו, על אף ששילם לנתבעת את כל חובותיו בגין השירותים שקיבל ממנה, הוסיפה הנתבעת לתבוע ממנו סכומי כסף, בגין קנסות וחיובים, בסך כולל של 20,000 ₪.

לאור האמור, מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו סכום של 8,500 ₪, שאותו התחייבה לשלם לו בהסכם המעבר, וכן סכום נוסף של 1,500 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה מהתנהלותה בעניינו. התובע עותר גם למתן סעד הצהרתי המורה על בטלות ההסכמים בינו לבין הנתבעת, וכן על בטלות כל החיובים שלו כלפיה, כתוצאה מהפרת ההסכם.

3.לתמיכת טענותיו, צירף התובע לכתב התביעה העתק של ההסכם, שבו התחייבה הנתבעת לשלם לו בגין מעבר מרשת "סלקום" לרשת הנתבעת. כן צורפו לכתב התביעה חשבוניות ומכתבי התראה אשר נשלחו לתובע על ידי הנתבעת בחודשים מרץ-מאי 2009, לכאורה, לאחר שהתנתק משירותיה.

4.הנתבעת מכחישה את טענות התובע. לפי גרסתה, בחודש יוני 2008, התקשר עמה התובע בהסכם לקבלת שירותי תקשורת סלולארית, ובמסגרת זו רכש ממנה 7 מנויים, תוך שהתחייב לשלם לה את מלוא המחיר עבור מכשירי הטלפון ועבור השימוש בהם. בחודש אוגוסט 2008, כחודשיים לאחר חתימת ההסכם, חתם התובע על הסכם נוסף עם הנתבעת, שבמסגרתו רכש ממנה 3 מנויים נוספים.

לדבריה, במעמד החתימה על הסכם ההתקשרות חתמו הצדדים על הסכם נוסף, שבו התחייבה לשפות את התובע בסכום מקסימאלי של 8,500 (1,700X5), כאשר סכום זה מהווה החזר של התשלום שבו נשא התובע כלפי חברת "סלקום", כתוצאה מניתוק ההתקשרות עמה. ואולם, לטענתה, בהסכם נקבע במפורש כי התשלום יועבר בכפוף לתנאים מסוימים, כאשר, בין היתר, נקבע שם, כי הנתבעת תשלם את הסכום לתובע בכפוף לכך שימציא טופס ניתוק קבוע מחברת "סלקום" וכן חשבונית המעידה על תשלום בו חויב על ידי "סלקום" בגין המעבר, והכל – תוך 90 ימים מיום חתימת ההסכם.

הנתבעת טוענת, כי התובע לא עמד בתנאי ההסכם, שכן מעולם לא המציא לידיה את המסמכים הנדרשים על פי ההסכם, ומסיבה זו לא היה זכאי לקבל את השיפוי. לעניין זה הצביעה לכך, שהתובע הצהיר בעצמו בכתב תביעתו, כי הוא עדיין נדרש לשלם את סכום הקנס לחברת "סלקום" בגין הניתוק משירותיה, ומשמעות הדבר, כי גם היום אין בידו חשבונית המעידה על סילוק החוב כלפי "סלקום", שהמצאתה היתה כאמור תנאי יסודי לקבלת סכום השיפוי על פי ההסכם בין הצדדים.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בחלוף 8 חודשים מיום חתימת ההסכם פנה אליה התובע לראשונה בקשר לקבלת השיפוי. למרות שחלפו 90 הימים שבהם, על פי ההסכם, צריך היה להמציא לה את המסמכים המעידים על ניתוקו המוחלט מחברת "סלקום" וסילוק כל החובות כלפיה, הסכימה הנתבעת, לפנים משורת הדין וכמחווה של רצון טוב, לשפותו בגין הנזק שנגרם לו, אך הבהירה לו כי התשלום יועבר לו בכפוף לכך שימציא את המסמכים הנדרשים כפי שהתחייב בהסכם, וזאת – על מנת שהנתבעת תוכל להעריך את סכום השיפוי.

יתירה מכך, לטענתה, הוסבר לתובע, כי אם ימציא לידיה חשבוניות למנויים שלו אצל חברת "סלקום" שמהן ניתן ללמוד על החיוב כלפי "סלקום" בגין המעבר לרשת הנתבעת, תסכים לשפותו בהתאם. ברם, כל אלה לא הועילו, והתובע לא הציג לנתבעת מסמכים המוכיחים על ניתוק מוחלט מרשת "סלקום" או על גובה החוב כלפיה בגין המעבר.

נוסף לכך, הנתבעת מכחישה את גרסת התובע, כי חייבה אותו בגין צריכת שירותים, למרות שזה מכבר התנתק משירותיה, ולטענתה, הנכון הוא, שבחודש מרץ 2009, הפסיק התובע לשלם לנתבעת, וזאת למרות שהוסיף לעשות שימוש בשירותיה. עקב הפרת ההסכמים ואי תשלום חובות, החליטה הנתבעת לנתק את התובע משירותיה.

לטענת הנתבעת, התובע לא שילם לה חשבוניות בסך כולל של למעלה 38,000 ₪, ואלה כוללות, בין היתר, חיובים בגין מאות דקות זמן אויר, שימוש בשירותי אינטרנט ועוד. חיובים אלה מצטרפים לחוב שחב התובע לנתבעת בגין רכישת מכשירי הטלפון הסלולאריים ולדמי עמלת היציאה המהווים פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם ביניהם, ובסך הכל הוא חב לה סך של 40,850 ₪. בעניין זה אף נשלחה למענו של התובע, ביום 22.6.09, התראה שלפני הגשת תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצל"פ, ולטענת הנתבעת, הגשת התביעה הנוכחית, ביום 1.7.09, מלמדת כי מדובר בתביעת סרק, שכל מטרתה להוות משקל נגדי לדרישת הנתבעת לתשלום החוב.

הנתבעת צירפה צרור מסמכים להוכחת טענותיה, ובין היתר: מכתב ההתראה לפני הגשת תביעה ששלחה לתובע בחודש יוני 2009; פירוט חובות התובע כלפיה; הסכם ההתקשרות בין הצדדים והנספחים לו. כן צורפו תיעוד פניות התובע אל הנתבעת והעתקי החיובים החודשיים של התובע לנתבעת, שלא שולמו.

5.טרם שאפנה לבירור הטענות, חשוב להבהיר, כי לבית המשפט לתביעות קטנות איןסמכות ליתן סעד הצהרתי, כאשר הסעד העיקרי המבוקש כאן הוא סעד של הצהרה על ביטול הסכם ההתקשרות בין הצדדים. מטעם זה, התביעה לסעד זה, כמו גם התביעה לביטול החיובים הנתבעים מן התובע בהליך מקביל, נדחית.

6.לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, החלטתי לדחות את התביעה. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, האם זכאי התובע לסכום השיפוי המוסכם בהסכם שכותרתו "תשלום בגין מעבר לרשת פלאפון"? וביתר דיוק: האם המציא התובע לנתבעת טופס ניתוק קבוע מחברת "סלקום" וחשבונית המעידה על תשלום קנס בגין הניתוק מ"סלקום" והמעבר לרשת הנתבעת?

7.בדיון דבק התובע בעמדתו וטען, כי הוא המציא לנתבעת חשבונית כנ"ל, המפרטת את חיוביו ל"סלקום" בגין הניתוק משירותיה והמעבר לרשת הנתבעת, ולפיכך זכאי היה לקבל את סכום השיפוי, אולם גרסה זו לא נתמכה בראיה כלשהי והיא נותרה כטענה בעלמא, ובעיקר – כאשר התובע יכול היה להוכיח את גרסתו על נקלה על ידי פנייה ישירה לחברת "סלקום" ובקשה להמציא לו טופס ניתוק וחשבונית על סילוק החוב.

בקשר לכך, התובע מסתמך על מכתב התראה שקיבל מחברת "סלקום", בחודש מאי 2009, שבו הוא נדרש לשלם חוב בסך 5,323 ₪. ברם, ראשית, המכתב התקבל אצלו זמן רב (11 חודשים) לאחר חתימת ההסכם עם הנתבעת, בשעה שעל פי תנאי ההסכם, היה עליו להמציא את המסמכים לנתבעת לא יאוחר מ-90 יום מיום חתימת ההסכם.

שנית, האמור במכתב אינו מהווה ראיה לכך שסכום החוב המבוקש הוא בגין הניתוק מחברת "סלקום" והמעבר לחברה הנתבעת, ונאמר בו רק כי החוב הוא "בגין ההתחייבויות והשירותים שניתנו לו". ושלישית, המכתב כלשעצמו אינו יכול לשמש ראיה לכך שהחוב המצוין בו אכן שולם.